החלטה בתיק בר"ע 13666-05-11

     ה חל ט ה

1.         לפני שתי בקשות לרשות ערעור, הנדונות במאוחד, ומופנות כנגד "פסק דין חלקי" של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופט אייל אברהמי ונציגי הציבור מר פנחס הומינר ומר אליהו מחלב; תע"א 1413/07).

2.         המשיבים הם 57 גמלאים של התעשייה הצבאית לישראל בע"מ (להלן- תע"ש). המשיבים היו מבוטחים במהלך מרבית שנות עבודתם בתוכנית פנסיה מקיפה של "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (להלן- מבטחים). המשיבים פרשו בפרישה מוקדמת, במהלכה תע"ש שילמה להם ישירות תשלום חודשי של פנסיה מוקדמת וכן הפרישה במקביל למבטחים דמי גמולים (חלק מעסיק וחלק עובד). בשנת 2003 הגיעו המשיבים לגיל פרישה והמשיכו לקבל קצבת זקנה ממבטחים.

להשלמת התמונה יצויין כי רכיב דמי ההבראה מהווה חלק בלתי נפרד מהשכר הקובע לפנסיה בתע"ש, ממנו מועברים ומנוכים דמי גמולים למבטחים. גובה דמי ההבראה אשר שילמה תע"ש לעובדיה ולגימלאיה עמד במשך השנים על תעריף של 480 ש"ח ליום (להלן- התעריף הגבוה). ביום 22.12.02 נחתם הסכם קיבוצי בין תע"ש לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה וארגון עובדי תע"ש (להלן- ההסכם הקיבוצי), בו נקבעה בסעיף 10.3 הוראה המתייחסת להפחתת תעריף דמי ההבראה (מ- 480 ש"ח ליום ל- 351 ש"ח ליום, הוא התעריף הרגיל שהיה נהוג בסקטור הציבורי (להלן- התעריף הנמוך). במהלך שנת 2003, הסתבר למשיבים כי תע"ש הפרישה את דמי הגמולים לעובדיה, לרבות המשיבים, על בסיס דמי ההבראה המופחתים, וזאת לדעתם בניגוד לאמור בהסכם הקיבוצי. בעקבות הגילוי פנו המשיבים, באמצעות עורך דינם, למבטחים ושטחו בפניה את טענותיהם ביחס להפחתה בגובה דמי הגמולים בשל רכיב ההבראה. מבטחים השיבה בכתב כי הסכום שהעבירה תע"ש כתשלום דמי הבראה לעובדיה הינו לפי התעריף הנמוך ועל כן זה גם הבסיס לתשלום דמי הבראה לגמלאי תע"ש. כשנתגלתה הטעות פנתה תע"ש למבטחים בבקשה לשלם את הפרשי דמי הגמולים ביחס לעבר, אך מבטחים סירבה להיעתר לבקשתה.

3.         על רקע מציאות זו הגישו המשיבים בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים תביעה נגד תע"ש בלבד. במהלך הדיון קיבל בית הדין האזורי את בקשת תע"ש והורה לצרף את מבטחים כנתבעת נוספת (החלטה מיום 16.4.11). בכתב התביעה טענו המשיבים, בין היתר, כי כתוצאה מהתנהגותה של תע"ש שולמה להם פנסיה נמוכה מזו לה היו זכאית וזאת בשל רכיב ההבראה בו נערך שינוי ועל כן על תע"ש לשלם להם פיצוי כספי בגובה הפגיעה שנגרמה להם. עיקר המחלוקת בין הצדדים היתה השלכות ביצוע ההפרשות למבטחים על רכיב ההבראה כנגזר של תעריף הנמוך.

בהסכמת הצדדים הורה בית הדין על פיצול הדיון בתביעה, באופן שתחילה תוכרע שאלת פרשנות סעיף 10.3 להסכם הקיבוצי ושאלת החבות של תע"ש ומבטחים ולאחר מכן, בשלב השני של הדיון ובהתאם להכרעה בשאלות, ידונו ההיבטים הכספיים וכימות הנזק שנגרם למשיבים.   

4.         ביום 11.4.11 נתן בית הדין האזורי החלטה שכותרתה "פסק דין חלקי", היא ההחלטה מושא הבקשות (להלן- ההחלטה). במסגרת החלטה זו הכריע בית הדין האזורי בפרשנות ההסכם הקיבוצי וקבע כי חלה על תע"ש חובה להפריש דמי גמולים בגין רכיב ההבראה עבור המשיבים, שהיו באותה עת בפרישה מוקדמת וקיבלו ממנה גמלת פרישה מוקדמת, בהתאם לתעריף הגבוה. אשר לחבות, קבע בית הדין, ביחס למבטחים, כי היא הפרה חובתה כלפי העובדים - מבוטחיה, בכך שלא שילמה להם את מלוא זכויותיהם לגמלה המגיעות להם מכוח החוזה האישי שלה עימם וגם מכוח סעיף 19א(ד) לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1985 (להלן- החוק). מעבר לכך, נקבע כי חובה על מבטחים לקבל מהמעביד (תע"ש) את ההפרשות בשיעור הנכון. לדעת בית הדין מחובתה של מבטחים היה לבדוק את העניין מול המעסיק (תע"ש) ולא להסתפק במכתבה של תע"ש מחודש יולי 2003, לפיו הופחת שיעור דמי ההבראה. כפועל יוצא מכך, קבע בית הדין כי הדרך הנכונה היא לחייב את מבטחים לשלם למשיבים פיצוי חוזי ולא פיצוי מכוח חוק הגנת השכר, בגובה הפרש הגמלה על בסיס התעריף הגבוה של דמי ההבראה, תוך ניכוי סכום השווה לחלק העובד בדמי הגמולים למבטחים, כפי שצריך היה להשתלם. בעניינה של תע"ש קבע בית הדין כי היא הפרה את ההסכם הקיבוצי בינה לבין המשיבים בכך שלא שילמה להם דמי גמולים בתעריף הגבוה, אף כי עשתה זאת בטעות. כן נקבע כי תע"ש לא מילאה את חובתה כלפי המשיבים וכלפי מבטחים בכך שלא העבירה את דמי הגמולים במועד. בנסיבות אלה, כך קבע בית הדין, תע"ש מחויבת לשלם למבטחים פיצוי שווה ערך לדמי הגמולים שהיתה צריכה לשלם עבור המשיבים לפי התעריף הגבוה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. בנוסף, חייב בית הדין את תע"ש לשלם למבטחים פיצויי הלנת קצבה לפי סעיף 19(א)(ב) לחוק הגנת השכר עד למועד בו ביקשה תע"ש לשלם למבטחים את הפיגור בתשלום דמי הגמולים (6.9.06), אך זו סירבה. בהמשך דן בית הדין בדרישת מבטחים לשיפוי מתע"ש וקבע, כי לאור הנסיבות וחלקה של מבטחים בהשתלשלות האירועים, אין לחייב את תע"ש בתשלום הסכומים שתשלם מבטחים למשיבים, כי אם בפיצויי הלנת הקצבה כאמור לעיל. ביחס למשיבים קבע בית הדין כי התנהלותם אינה מהווה אשם תורם ומכל מקום "אשמם המוגבל, ככל שהתמהמהו ולא פעלו בנחישות מספקת, תישקל ביחס לתביעתם לפיצויי הלנה בגין קצבה מולנת".  

לאחר מתן "פסק הדין החלקי", הורה בית הדין על המשך הדיון בתביעה וקבע דיון ליום 16.6.11 אשר בוטל מסיבה הקשורה בבית הדין וייקבע למועד אחר.   

5.         על החלטה זו הוגשו שתי בקשות לרשות ערעור שלפני: הבקשה אחת של תע"ש (בר"ע 13666-05-11) והשניה, של מבטחים (בר"ע 20042-05-11). שתי הבקשות ידונו במאוחד. יצויין כי המבקשות הגישו את בקשותיהן מטעמי זהירות בלבד שכן, לטענתן, החלטת בית הדין האזורי מהווה "פסק דין" אשר הערעור עליו בזכות ולא "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה ברשות. אולם, לטענתן, ככל שייקבע כי מדובר ב"החלטה אחרת", יש הצדקה להיעתר לבקשה ולתת רשות ערעור, לשם יעילות ההליך ועל מנת למנוע את המשך ההליך בפני בית הדין האזורי בעניין חישוב פיצויי ההלנה, מהטעם שרובו יהיה חסר משמעות, אם יתקבל הערעור.

בר"ע 13666-05-11

6.         בתיק בר"ע 13666-05-11 משיגה תע"ש על עניין אחד בלבד והוא חיובה לשלם למבטחים פיצויי הלנת קצבה לפי סעיף 19א(ב) לחוק הגנת השכר. לטענתה, טעה בית הדין האזורי בפסיקתו, שכן פיצויי ההלנה התיישנו מהותית ומדובר בסעד מופרז בנסיבות העניין. בהתחשב בחלוקת האחריות בין הצדדים, כך לטענת תע"ש, לא היה מקום לחייבה בתשלום נוסף מעבר לתשלום דמי הגמולים. תע"ש מוסיפה וטוענת כי כפתרון לנזקם של המשיבים היה על בית הדין לחייבה לשלם למבטחים את דמי הגמולים, בשיעור ההפרש בין דמי ההבראה לפי התעריף הנמוך לבין דמי ההבראה לפי התעריף הגבוה, כשהם נושאים הפרשים כמפורט בתקנה 22 לתקנות מס הכנסה.

7.         בתגובה מבקשת מבטחים כי בית הדין יורה על הגשת סיכומי טענות בשני ההליכים על מנת לאפשר לה להתייחס לכלל טענות הצדדים. לגופו של עניין טוענת מבטחים, כי ככל שיקבע כי על תע"ש לשלם למבטחים דמי גמולים להשלמת זכויותיהם של המשיבים בקרן הפנסיה, כי אז על תע"ש לעשות כן בחישוב אקטוארי מלא או לחילופין על בסיס ריבית פיגורים כקבוע בחוק הגנת השכר.     

8.         המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי תע"ש לא הוכיחה קיומה של עילה משפטית המצדיקה חריגה מדרך ניהול תקין ויעיל של ההליכים, תוך ביטול הסכמת הצדדים לקיום שני השלבים. לטענתם, הסכמת הצדדים התקבלה לאור מורכבות התיק ולמען יעילות הדיון, כך שלאחר השלב הראשון וההכרעה בחבות המבקשות, ידונו בשלב השני ההיבטים הכספיים, לרבות גובה הפיצוי שעל תע"ש לשלם למבטחים עבור המשיבים. לטענתם, קיום ההליך המבוקש בשלב זה על ידי תע"ש, לא ייתר כלל את קיום השלב השני, אשר נועד לאשר את כל ההיבטים הכספיים בהתאם לחישובים שיאושרו במסגרתו, זאת בנוסף לפיצוי הלנת קצבה שהינו הנושא הבלעדי עליו תע"ש עירערה.

המשיבים מוסיפים וטוענים כי אינם רואים בהמשך ההליך לשלב השני משום הליך סרק, שכן לטענתם השלב השני אמור להיות קצר וממוקד אך ורק בבחינת חוות הדעת של המומחה מטעם המשיבים. לטענתם, לאור החלטת בית הדין האזורי על חבות המבקשות ולאור המקובל בתיקים בהם הוחלט על פיצול הדיון לשאלת החבות ולשאלת גובה הנזק, יש להמשיך את ההליכים עד לסיומם, כפי שהוסכם על ידי הצדדים ונקבע על ידי בית הדין האזורי. לטענתם, עם סיום השלב השני יגיעו כל ההליכים לסיומם, ותהיה פתוחה הדרך בפני תע"ש להגיש ערעור בזכות על כל מרכיבי פסק הדין לרבות על השאלות המשפטיות העולות מבקשה זו. לגופו של עניין, דוחים המשיבים את טענות תע"ש בכל הנוגע לקיום אשם תורם מצידם לנזק שנגרם להם. לטענתם, הוכח בבית הדין האזורי כי שלחו מכתב אל מבטחים בזמן אמת על אי תשלום בהתאם להסכם הקיבוצי. פנייתם נענתה בשלילה, כמו גם  פניותיו של המשיב 1 אל תע"ש. 

בר"ע 20042-05-11

9.         הבקשה בתיק בר"ע 20042-05-11 הוגשה על ידי מבטחים. מבטחים טוענת כי טעה בית הדין האזורי בקביעתו כי היא הפרה את חובתה לשלם למבוטחיה את הפנסיה בשיעור הנכון לפי חוזה העבודה שלהם וההסכמים הקיבוציים החלים עליהם. בקשר לכך טוענת מבטחים כי היא לא היתה צד להסכם הקיבוצי של תע"ש עם עובדיה ולפיכך לא קמה לה כל חובה חוזית מול תע"ש. חובתה של מבטחים, כך לטענתה, היא לשלם למבוטחיה את המגיע להם על פי דיווחי המעביד לקרן הפנסיה, הוראות התקנון ועל בסיס דמי הגמולים המועברים אליה. לטענתה, הטלת חבות על מבטחים משמעה כי על קרן הפנסיה לעקוב אחר ההסכמות השונות בין המעסיקים לבין עובדיו ובהתאם לוודא כי הפרשות המעסיק תואמות את התחייבויותיו כלפי העובדים. לטענת מבטחים, לפי חוק הגנת השכר חובתה לפעול כלפי המעביד קיימת בנסיבות בהן קיימים יחסי עובד- מעביד בין המבוטח למעסיקו ובנסיבות בהן קיים פער בין רשימות התקבולים המועברים אליה לבין הסכומים המועברים לקרן בפועל על ידי המעסיק. עוד נטען כי הבקשה עוסקת בשאלת החבות העקרונית והמנגנונים על בסיסם נדרשים הצדדים לשלם או לקבל כספים, כך שכל טענה אשר תגרום לשינוי של קביעה בפסק הדין החלקי תשפיע ישירות על אופן חישוב הסכומים ובנסיבות אלה יש להתיר את רשות הערעור. 

10.        המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי לא קיימת הצדקה משפטית ועניינית לתת רשות ערעור בשלב זה של ההליכים. לטענתם, ההחלטה על פיצול דיון ניתנה בהסכמת הצדדים, לאור מורכבות התיק ולמען יעילות הדיון, כך שקיומו של השלב השני הותנה למעשה במתן החלטה המוצאת את שתי המבקשות חבות כלפי המשיבים. לטענתם, לאור המקובל בתיקים בהם הוחלט על פיצול הדיון לשאלת החבות ולשאלת גובה הנזק, יש להמשיך את ההליכים בתיק עד לסיומם, כפי שהוסכם על ידי הצדדים ונקבע על ידי בית הדין האזורי. עם סיום השלב השני תהיה פתוחה הדרך בפני המבקשות להגיש ערעור בזכות על פסק הדין, הן על השאלות המשפטיות והן על ההביטים הכספיים. לגופו של עניין נטען כי מבטחים נמצאה חייבת בהפרת מחויבותה כלפי המשיבים על פי דין ועל פי החוזה, תוך עצימת עיניים והתעלמות בוטה לאחר שהמשיבים יידעו אותה על קיומו של ההסכם הקיבוצי, המבטיח להם את התשלום הגבוה של רכיב ההבראה.  לטענתם, על מבטחים חלה חובה חוזית כלפי המבוטחים, לרבות חובת גילוי ועירנות בנושא תשלומי הגמולים.

11.       לאחר שנתתי דעתי לבקשות לרשות ערעור ולתגובת הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות.

            ראשית , נשאלת השאלה האם החלטת בית הדין האזורי אכן מהווה "פסק דין" אשר הערעור עליו בזכות, כטענת המבקשות, או שמא "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה ברשות. הלכה ידועה היא כי סיווג החלטה כפסק דין או החלטה אחרת, אינו נגזר מכותרת ההחלטה, אלא מתוכנה. בקשר לכך נקבע בפסיקה, כי החלטה תיחשב לפסק דין מקום בו סיים בית המשפט סופית את הדיון בעילה אחת או בסעד אחד מבין העילות או הסעדים הנתבעים, לאמור: